“בין הגירוי לתגובה קיים מרחב. במרחב הזה נמצאת החירות שלנו לבחור את תגובתנו.”
~ ויקטור פרנקל
ויקטור פרנקל היה פסיכיאטר, נוירולוג וניצול שואה. הוא הקדיש את חייו להבנת החופש הפנימי של האדם גם במצבים הקשים ביותר.
החרדה מגיעה בלי הזמנה
לפעמים זה קורה לפני שיחת טלפון.
לפעמים אחרי הודעה שלא נענתה.
לפעמים באמצע הלילה.
ולפעמים בלי שום סיבה ברורה.
הכול בסדר.
ובכל זאת הלב דופק מהר יותר.
הבטן מתכווצת.
המחשבות מתחילות לרוץ.
ואנחנו בטוחות שמשהו לא בסדר.
אחד הדברים החשובים להבין על חרדה הוא שהיא לא מתחילה במחשבה.
היא מתחילה בגוף.
מערכת העצבים שלנו בנויה לזהות סכנה ולהגיב אליה במהירות.
הבעיה היא שהיא לא תמיד יודעת להבחין בין סכנה אמיתית לבין מחשבה על סכנה.
מבחינת הגוף, הודעה שלא נענתה, חוסר ודאות כלכלי, או פחד מדחייה יכולים להרגיש כמעט כמו איום ממשי.
כשהמערכת נכנסת למצב הישרדות, הגוף מתגייס.
הדופק עולה.
הנשימה מתקצרת.
השרירים מתכווצים.
והמוח מתחיל לחפש הסברים.
זו הסיבה שחרדה מרגישה כל כך משכנעת.
היא לא רק מחשבה.
היא חוויה גופנית מלאה.
אני אוהבת לחשוב על חרדה כעל שליחה
אני אוהבת לחשוב על חרדה כעל שליחה.
שליחה קצת דרמטית, יש להודות.
כזו שנכנסת לחדר בסערה גם כשמספיק היה לשלוח הודעה.
אבל ברוב המקרים היא לא באה לספר לנו שמשהו נורא עומד לקרות.
היא באה לספר שמערכת העצבים שלנו מרגישה לא בטוחה.
הטעות הנפוצה ביותר היא להילחם בה.
לנסות לגרש אותה.
לכעוס על עצמנו שאנחנו שוב בחרדה.
אבל מערכת העצבים אינה נרגעת דרך מאבק.
היא נרגעת דרך ביטחון.
ולכן השאלה אינה איך להיפטר מהחרדה.
השאלה היא איך לעזור לעצמי להרגיש בטוחה יותר ברגע הזה.
בואי נתרגל
חזרה אל ההווה
הסתכלי סביבך ומצאי:
- חמישה דברים שאת רואה
- ארבעה דברים שאת שומעת
- שלושה דברים שאת יכולה לגעת בהם
- שימי לב לשני ריחות
- וטעם אחד
תרגיל מיינדפולנס המסייע למוח לחזור מהרגע העתידי שהוא מדמיין אל הרגע הנוכחי שבו את נמצאת.
נשימה עם נשיפה מוארכת – נשימת 4-6
שאפי דרך האף במשך ארבע שניות.
נשפי במשך שש שניות.
חזרי על כך עשר פעמים.
הנשיפה הארוכה שולחת למערכת העצבים מסר פשוט:
כרגע אין סכנה.
לפעמים זה כל מה שהגוף צריך לשמוע.